החלטה בתיק רת"ק 11978-03-11

            בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בחו"ד שהוגשה מטעם המשיב קבע, כי אכן המשקופים הותקנו בגובה לא תקין והורה על ביטול העסקה. בנוסף, ביהמ"ש חייב את המבקשת להשיב למשיב את מלוא המקדמה ששילם לרבות פיצוי בסך 3,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 250 ש"ח. כן קבע, כי המבקשת רשאית להגיע לביתו של המשיב ולקחת את המשקופים.

            נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו.

2.         בבקשה ובטיעונים בעל פה, חזרה המבקשת, באמצעות בא-כוחה עו"ד ר. סגל, על הטענות שנטענו בביהמ"ש קמא והוסיפה, כי ביהמ"ש טעה גם בפרשנות חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, גם בכך שלא הכריע בשאלת האחריות וגם בחוסר האפשרות לממש את פסק הדין. לטענתה, ביהמ"ש לא נתן משקל לכך שהמשיב משתמש בשניים מהמשקופים (ושערכם 7,650 ש"ח, סכום שהיה צריך לקזז מהסכום שנפסק), עליהם התקין דלתות, ואילו שבעת המשקופים האחרים נהרסו עת פורקו על ידי המשיב, ולכן לא ניתן לבצע השבה כמוצע בפסק הדין. להבנתו, אמנם המשקופים לא הותקנו בגובה הנכון, אולם האחריות לכך אינה מוטלת עליה והיה על המשיב לתבוע את הקבלן שביצע את ביטון המשקופים, שהאחריות, לפחות בחלקה, מוטלת עליו.

            מנגד, המשיב, באמצעות ב"כ עו"ד א. ווסר, דחה את טענות המבקשת וביקש להותיר את פסק הדין על כנו, הן בשל ההלכות בדבר צמצום מתן רשות ערעור על פסקי דין בתביעות קטנות בכלל ועל קביעות עובדתיות בפרט, והן לגופן של טענות. המשיב הוסיף, כי המבקשת צרפה לבקשתה ראיות חדשות בניגוד לדין (צירפה צילומים אשר לא ברור מה טיבם, מתי צולמו ומדוע לא הגישה אותם לבית משפט קמא, וכן צרפה חשבוניות שניתן היה להציגן בפני ביהמ"ש קמא); כי לא דייקה כשטענה שנערך הסכם פשרה בין הצדדים, שכן המו"מ בין הצדדים לא השתכלל לכלל הסכם; וכי גם פרשנותה של המבקשת לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב אינו תואם את האמור בחוות הדעת, אשר אינה דנה באחריות לנזקים אלא בעיקר בגובה הנזק.

3.         מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים [רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום17/03/09; רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)]. בעניין סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה.

מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. 

            "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

            היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

            הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4.         ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ואת חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקשת, אשר מרבית הטענות שהעלתה בבקשתה - העלתה גם בפני ביהמ"ש קמא. טענותיה של המבקשת  עובדתיות בעיקרן, וכאמור אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו, לא כאשר הערעור מוגש בזכות, וקל וחומר כאשר מדובר בערעור ברשות.

            מעבר לנדרש יצויין, כי ביהמ"ש נימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדות המשיב על פני עדותו של הנציג מטעם המבקשת, מה גם שעדות זו נתמכה הן בחוות הדעת שהגיש המשיב והן בתמונות שהציג. אכן, בחוות הדעת יש הפניה של המומחה לקבלן שבנה את הבית, אך המומחה הגיש את חוות דעתו באשר לגובה הנזק ולא היה מעורה בנפשות הפועלות בהליך בניית ביתו של המשיב.

ברור מחוות דעתו של המומחה, כי האחריות לגובה המשקופים לא מוטלת לפתחו של המשיב, אלא לפתחם של אלה שבנו את ביתו והרכיבו את הדלתות, ומעדותו של המשיב ברור, כי המשיבה היא האחראית לכך ואין בחוות הדעת כדי לסתור זאת אלא דווקא כדי לתמוך בעדות זו.

ועוד, צודק המשיב כי המבקשת צירפה לבקשתה מסמכים (חשבונית וצילומים) בניגוד לדין ומן הראוי היה שלא תצרפם בטרם ביקשה וקיבלה רשות לכך מבית המשפט. כידוע, אין לצרף ראיות חדשות בערעור (תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי) ואין "להגניבן" בדרך פסולה לתיק בית המשפט. לגופו של עניין, לא מדובר במסמכים שלא ניתן היה להציגם בפני ביהמ"ש קמא, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. יש לזכור כי הבקשה לא נועדה לאפשר למי מהצדדים לבצע "מקצה שיפורים" ולהביא ראיות בשלב הערעור, אשר היה ביכולתו להביאן בפני הערכאה הדיונית.

ביהמ"ש בחן את כל הראיות שהובאו בפניו ומצא, כי יש לבטל את העסקה. העובדה, שהמבקשת אינה מעוניינת בקבלת המשקופים שפורקו, שלא ביצעה את הפירוק בעצמה, ואף העובדה שהמשקופים שפורקו, אינם יכולים לשמש את המבקשת גם אם תקבלם לחזקתה, אינן עילות לביטול פסק הדין, אשר משקלל את כל הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש.

5.        סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.

            המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ש"ח, אשר יועברו למשיב מתוך העירבון שהופקד על ידי המבקשת.

            המזכירות תודיע.